Die Jecke Q – טלי פיקסלר מדווחת על מציאה לא שגרתית בלב אאכן
כתבתנו בגרמניה, טלי פיקסלר, עברה חוויה מעניינת באאכן והיא כאן לספר לכם על ההמבורגר של Die Jecke Q.
המבורגר רגשי
הוזמנתי ליום הולדת של ילד בן 4, סיפור אמיתי. לא שיש לי ילדים שהולכים איתו לגן (או בכלל), וגם אם היו, הם בכלל לא מוזמנים. זה קונספט כזה, שלמסיבה באים רק מבוגרים ומתנות. לא מסובך בכלל: כל מה שאני צריכה לעשות זה לחפש מתנה שלא מסלילה מגדרית, לא מעודדת אלימות, לא נוסתה על בעלי חיים ולא הבובת אימוג’י של הקקי, ולבוא. איזה כיף לי. אחרי שלוש שעות כתותות רגליים, מלא מלא גשם וחמישה דינוזאורים בצבעי עופרת, הנפש שלי רצתה פיצוי.
פיצוי על העובדה שעברתי לגור פה, בעיר שבה רוטב הולנדז זה תוספת לגיטימית לפלאפל, רק כדי לגלות שאני בכלל גרה בבנימינה. מה השלב הבא? ניקח קורס יוגה ביחד רק כדי לקחת את המזרונים לשורה האחרונה ולצחקק כל השיעור? נצטרף למאמאזון ונעשה שיימינג לאמהות שקנו לילדה תחפושת אלזה בלי פאייטים? נחליף מספרי טלפון של יועצות לארגון תיקי איפור? אז הלכתי לאכול המבורגר באופן רגשי, כי אני נמצאת במקום הזה בחיים כרגע, שכאילו, אני צריכה לשחרר קצת, גם בקטע של גבולות, כי אני קשה עם עצמי, וגם לעבור לחור הבא בחגורה, כי כשאני מתיישבת פוקע לי הקישקע.
אז הלכנו לאכול במקום בשם Die Jecke Q.
את השם מבטאים יקה, ככינוי הגנאי שהודבק ל, ובכן, יקים. חיפשתי קצת במילונים, כדי להרגיש שאני עושה פה עבודה רצינית יותר מסתם לאכול ולספר, אבל לא מצאתי למילה הזו שום תרגום, ככה שאת התפריט הסטנדרטי אי אפשר לשייך לחזון העסקי של המקום. בגדול ההיצע כולל המבורגר קלאסי, צ’יזבורגר ושפע תוספות כמו בייקון, צ’ילי חריף או אננס לגרמנים עם נפש חופשייה וראש פתוח (או, במילים פחות מכובסות, למהגרים). המנות בגודל אחיד, ההמבורגרים מדיום וול, והשיטה מזכירה את ארומה עם טוויסט אושוויצו-בירקנאי: מזמינים, משלמים במעמד ההזמנה, מקבלים מספר, תופסים שולחן וקמלים בהמתנה שגרמני יפקוד על המספר שלך להתייצב בעמדה. אנחנו בילינו לא מעט זמן בקמילה. הזמנו שני המבורגרים קלאסים בתוספת גבעת צ’יפס, וקמלנו תמורתם רבע שעה, כנראה כעונש על הבחירה המשמימה.
כשעלינו בגורל ונקראנו לקבל מגש קיבלתי תדרוך מהקופאית על עמדת הרטבים. הגרמנית שלי זה משהו פאתט (אני יודעת ביטהשן, דאנקהשן וזיגהייל), אבל אני חושבת שגם אם הייתי מקשיבה בתשומת לב, לא הייתי לוקחת סכין ומזלג. פינקתי במיונז והלכתי לדרכי, עדיין לא מודעת לעובדה שאני כורה לעצמי קבר, או לא עלינו, בור הריגה. ההמבורגר מורכב מלחמניה דקה, שחוותה כמה דקות על הפלאנצ’ה, קציצה מופלאה, רוטב טעים שהרכבו לא פוענח עד כתיבת שורות אלו, חסה, חמוצים, ועגבנייה (שעוד ידובר בה רבות). את החבורה העליזה מחזיק ביחד שיפוד, שאסור בתכלית האיסור להוציא אותו, כי אחרת העסק מחליק. אחרי הביס השני הבנתי שאני חיה בשקר והשיפוד שלי מקולקל. תלולית ההמבורגר שלי החליקה לכל אזימוט אפשרי, והסוד היה לא להניח אותה על הצלחת אף פעם. השיפוד לא הסתפק בסתם חוסר יעילות והקפיד גם לגרום לנזקים בלתי הפיכים. הוא ניקב את הלחמנייה מלמטה והפך את החלק התחתון של ההמבורגר שלי למזרקת רוטב ואת המראה הכללי שלי למביך בואכה אונטרמענש. האתגר האמיתי הגיע לקראת השליש האחרון, כשלא נשארו אזורי נגיסה פנויים מאצבעות וכל נגיסה הייתה תמרון אסטרטגי של יד משומנת, שיפוד ואף. בשלב הזה גם ראיתי שהאוברמענטש שמסביבי הקשיבו בתדרוך, ואוכלים עם סכין ומזלג ולכן לא נראו כמו קופים. הצטערתי על עצמי מאוד.
הבשר היה באופן חד משמעי מעולה. הוא טרי ועסיסי ומלא חדווה, והוא אחד הטובים אם לא ה. הפתעת ההמבורגר לדעתי, הייתה העגבנייה. מבחינתי, עגבנייה היא יהרג ובל יעבור. המבורגר זה למעשה אוסף של מזונות שחוברו להם יחדיו. לעומת זאת, לעגבנייה יש שני מצבי צבירה: לפני בקיעת הקליפות, ואחרי שהשחלות בידינו. לפני ההבקעה העגבנייה כאילו בהפסקת אש אבל בפועל היא משתלטת על נתיבי האספקה של הטעם העדין של הבשר וצולפת נוזלים באופן אקראי באזורים שנשלטים על ידי הלחמניות הפריכות. אחרי כיבוש השחלות המצב משתפר משמעותית, אבל למרות שהקליפה נסוגה והאזור נשלט על ידי כוחותינו, עדיין ישנם חיכוכים עם מקומיים שרוצים עצמאות ומתנגדים לחלוקה שרירותית לאזורים גאוגרפיים מבוססי ביסים. או שאקבל את הפרוסה כמו שהיא או שהיא מתאבדת למגש, עם שיפוד או בלי. אבל משהו ברוטב הסודי עבד כל כך טוב עם העגבנייה, ששכחתי לגמרי לנהל את הסכסוך. את הזעם שהצטבר בי, אפוא, הפניתי ללחמנייה. היחס פה ללחמנייה הוא מאוד פונקציונלי – הלחמנייה מספקת לסובייקט נקודות אחיזה באובייקט ואוגדת את כל הטעמים של האובייקט תחת כיפה אחת. לכן הלחמנייה ב”די יקה” יותר דומה לכיפות של ערסים דתיים מאשר ללחמנייה: היא שטוחה באופן קצת דבילי, עושה רושם של השגחה עליונה על ההמבורגר אבל בפועל בעלת תפקיד סמלי בלבד. אני אוהבת את הלחמניות שלי יותר בסטייל של נוער הגבעות – גבעתית, מלאה בעצמה ומאיימת להתשתלט על שאר התוכן.
מילה או שתיים על הצ'יפס
התחלתי מלתאר את ההמבורגר, כי לפלטפורמה פה קוראים “קהילת המבורגר ישראל”, אבל האמת היא שכל מה שאותי מעניין זה הצ’יפס ובעתיד אני אפילו מתכננת להקים פה חברת בת בשם “קהילת תוספות דיפ פרייד ישראל". לסגנון הצ’יפס בתמונה קוראים פה "היטלר בננה”, כי אחרי המלחמה, באדיבות הצורר, הם היו מאוד רעבים ולא היה מה לאכול חוץ מתפוחי אדמה. כל מי שעיניו בראשו והיה באזור יודע שזה נכון גם כשאין רעב ומלחמה ושואה, אבל יש לגרמנים מעט זכרונות יפים מהתקופה ולא בא לי להרוס. בכל מקרה, האגדה מספרת שאפשר להתגבר על מנת יתר של תפוחי אדמה אם פורסים אותם לחצאי ירח ואוכלים עם קליפה. בתמונה זה נראה קצת עולב, ובמציאות זה נראה עולב פלוס פלוס, אבל זה סופר טעים. זה פריך וכיף ואפשר להעמיס מלא מיונז על כל בננה. חלום.
ומילה לסיכום חווית Die Jecke Q
החוויה כולה עלתה לי 7.30 אירו, שזה במושגים מקומיים, מחיר ממש ממוצע. עכשיו תוסיפו לזה כרטיס טיסה ותראו כמה שזה משתלם.
