יורוטריפ, המסע בעקבות המבורגר – הסיפור המופלא של טלי פיקסלר

בזמן שאתם, פשוטי העם, נושאים עיניים כלות לפסח ומחזיקים אצבעות שהחג לא ייפול על השבת ושהילדים לא יפלו עליכם, אצלנו היה כריסטמס, וכריסטמס זה חג נפלא. בכריסטמס, למניינם, נהוג לחגוג כאילו אכפת לך מישו, וכולם משתפים עם השקר הזה פעולה. בעיקרון אני לא חוגגת חגים של גויים, כי טפו וזה, אבל כריסטמס פיתה אותי בסקסיותו וחופשנותו, אז נסעתי. ברלין ואז פינלנד. היה קר, היו בירות והיו המבורגרים.

חלק ראשון – המיונז ושברו

ההמבורגר הראשון של החופש היה, במחילה מכבודכם, ביג מק. שמעתם נכון, פלצני המבורגר הייטקיסטים מגניבי-על שאני חושבת שאתם. יש לי גילטי פלז׳ר וקראים לו לחמניה תעשייתית וקרעי חסה שרצו להיות קונפטי. אני לא אתבייש בזה. אני חד משמעית לא אתבייש בזה. אמא שלי אמרה לי שאני בן אדם אינדיבידואלי ומיוחד, ואני מאמינה לה. אני לא אתבייש בזה.

כולכם יודעים שביג מק הוא האלוף הבלתי מעורער, אבל בליגת המשנה. ראש לשועלים, הפפסי של עולם הקולינריה, הלואו-קוסט ההמבורגרי. מה הביא אותו למעמד? חווית האמריקה. מתה על זה. עומדת ליד הדלפק, מזמינה, מחכה דקה וחצי והזבל שלי מוכן. העובדים תמיד נטולי שמחת חיים, השולחנות תמיד מקושטים במריחות קטשופ ופירורי נאגטס, הגלידה אף פעם לא עולה שקל תשעים. והגרמנים מתים על אמריקה. מיץ׳ ביוקנן זוכה פה לכבוד של מלכים, סטארבקס נחשב לקפה מצוין, זה לגיטימי לשדר מק׳גייוור, כל הפרקים, בשבת בבוקר.

איפה זה נדפק? בגרמניזציה של האמריקניזציה.

מכירים את הרמפה הקטנה בין המטבח לדלפק בסניפי מקדונלד'ס? זו שממנה צונחים המבורגרים עליזים עטופים בנייר והקופאית שמה לכם על המגש? אז פה הרמפה עמוסה בהמבורגרים שמחכים שמישהו יאהב אותם. עכשיו, פאסט פוד בהחלט צריך להיות מהיר, ובתור דור שלישי לשואה אני גם מבינה שאזור היעילות במוח מאוד מפותח אצלם, אבל להכין סטוק ולהחזיק אותם מחוממים? לא מכובד.

וכאילו לא די במנהג המגונה הזה, באים הגרמנים ומוסיפים חטא על פשע. הקייטנות בישראל בהחלט הכשירו אותי להתמודד עם לחמנייה רטובה, אבל שום דבר לא הכין אותי למגבלה על המיונז. יאפ, קראתם נכון. שקיק אחד, בלי שום קשר לגודל הצ׳יפס, וכתלות בהזמנת ארוחה. רוצה עוד? תשלם. אני נפש קמצנית, זה לא בשבילי. אני רגילה שהעובדים סתם זורקים עלי מלא רטבים, כדי שאלך ולא אחזור עוד לעולם.

ציון: 7. יש יבלות שלא דורכים עליהן.

היום למדתי: אפשר להוציא את הבנאדם מישראל אבל אי אפשר להוציא את החזיר מהבנאדם.

חלק שני – לחמניות רטובות 2

האמת היא שלא תכננתי. נשבעת. הדיבור היה שאוכלים במקום עם המבורגרים טובים. הלכנו חדורי מטרה ברחבי ברלין, וכריסטמס, הכל סגור. נו שוין, חתכנו למקדונלד׳ס. לא יכולתי לקחת ביג מק, כי זה הרגיש לי צפוי ואני אוהבת להיות מסתורית, וגם כי אכלתי אתמול, ויש כזה דבר – יותר מדי ביג מק. לקחתי בייקון קלאבהאוס ביף, שזה ברמה העקרונית ההמבורגר הכי בריא שאכלתי במקדונלד׳ס אי פעם. יש בו כמויות חסה שלא מביישות אחו וטבעות בצל סגול במימדים לא סבירים. מרוב סיבים תזונתיים שכחתי שאני צורכת יותר נתרן ממה שצריכה משפחה קטנה ביום. מתחת לקציצה הייתה שכבה דקה של בייקון חרוך שבהחלט שדרגה את הביס. היה יכול להיות מושלם. היה יכול, אבל לא היה. כי בתוך ערימת הירקות הסתתרה לה, שומו שמיים, עגבנייה. מה נסגר? למה זה טוב? זה חמוץ, זה מרטיב את ההמבורגר, זה לא משתלב במרקם. העגבנייה השתחלה, ודי בצדק, לרשימת ירקות הבסיס, ומאז יש אנשים שחושבים שלשים אותה בהמבורגר זה מעשה סביר פלוס. אז אני רוצה לעשות לכם סדר: עגבנייה זה לא ירק, זה פרי, והיא חברה טובה של הרבה ירקות אם שומרים על כלל האצבע: בקערה. תבנית, אם אתם בשלנים מתקדמים. אף פעם לא בסנדוויץ׳, לעולמי עד לא בהמבורגר!

אם לא הייתה עגבנייה על נוזליה בין המרכיבים, אולי הייתה סיבה לשפוך את כל בקבוק הרוטב בהמבורגר, כי ביס עם בייקון מבקש חומר סיכה. מאחר והעגבנייה נישאה על כפי החסה בגאון, זה הרגיש כמו תאונת מטבח קשה. עד להמבורגר הזה חשבתי לעצמי שאני בנאדם רחב לב בהיבט רוטבי. עכשיו אני יודעת שיש לי גבולות, והם עוברים ברגע הזה, שהלחמנייה התחתונה בברוגז עם הקציצה, והן מנסות להיפרד ואם לא שמים לב מיד אז מהר מאוד אתה מוצא את עצמך מחזיק חצי קציצה עם שתי חתיכות מיקרוסקופיות של לחם, מנסה לתפוס את מה שאפשר מהמשפחה המתפרקת הזו. בשלב הזה, בדרך כלל, החסה מחליטה שמעכשיו היא יחידה אחת ואו שלא נוגסים בה בכלל, או שאוכלים את כולה, הבצל שלא מצליח להיאחז בעלים נפרד לשלום ויוצא לעולם. רק העגבנייה, ימח שמה, נשארה איתי עד הסוף, היא והרוטב. מראה מלבב, סה״כ.

ציון: 7. שיקלול של טעים, מביך ודביק.

היום למדתי: ביג מק. תמיד תקחי ביג מק.

חלק שלישי – סיפור על אהבה וחושך

עוד בברלין גמלה בליבי החלטה: בפינלנד אני אוכלת המבורגר איילים. גם המבורגר מוס או זאב זה בסדר. העיקר שיהיה צפוני ומלהיב, משהו לספר עליו בשיחות סלון בזמן שאני נושפת עשן של סיגר משובח. ״המבורגר צבי? אכלתי פעם, לא התלהבתי. היה יבש נורא. לא ממליצה. נשאר עוד יין בבקבוק?״ הרגשתי שזה יכול לשדרג את הפלצנות שלי לרמה הבאה, לשמאל קיצוני, לתואר דוקטור של כבוד. אבל פינלנד זו לא תוכנית כבקשתך. פה הטבע הוא האדון, בעיקר כי אין מספיק אנשים שיסתובבו ברחובות ויהיו אדונים. בלילה הראשון ישנו בעיר שברחוב הראשי שלה היו פתוחים פיצריה וסניף של סאבוואי. למחרת המשכנו צפונה, לעבר הבקתה המבודדת שלנו ועצרנו לעשות קניות בסופר של העיירה הקרובה. החלטנו לקנות שם משהו טחון עם הורים ממוצא ארקטי ולקרוץ ממנו המבורגרים באופן ביתי. נשמע בדרגת קושי 2 מתוך 10. בפועל, על האריזות היה כתוב בפינית. זה נשמע טריוויאלי אבל פינית דומה להונגרית, שבתורה דומה לפינית. במשך 20 דקות עמדנו מיואשים מול המקרר, מנסים להשוות תוויות וצבעים, להצליב נתונים עם חבילות עם ציורים ובעיקר לעשות פרצוף אומלל כדי שאם יעבור שם פיני טוב לב, אולי הוא יחליט להתנדב לתרגם (לא קרה). בסוף לא קנינו שום דבר טחון, וגם הבנו שנאכל המבורגר איילים אולי אולי אולי בהלסינקי, כשנחזור. טו מייק א לונג סטורי שורט, אכלנו במקדונלד׳ס.

אני, כמו כלב פבלובי, חיכיתי למנת המיונז שלי, בלי הגבלה. אני גם יכולה להמשיך לחכות. אם בא לכם מקדונלד'ס, אז לכו לקניון, לא לפינלנד וכדי להוכיח את הנקודה שלי אני אפתח בעלילות הרטבים. עם הארוחה לא מגיעים לך רטבים אבל יש קטשופ חופשי בעמדת קשיות. מיונז? מי אוהב מיונז? זה לא מתוק. יש רטבים שאפשר לקנות, חצי יורו לגביעון. נו, קנינו. כינים. הצ׳ילי היה קטשופ פיקנטי של אסם, במיונז שום לא היה מיונז ולא היה שום. מצד שני, אולי זה לא היה מיונז שום. אין לדעת, זה היה כתוב בפינית.

אני לקחתי משהו עם שם מעורר תיאבון, שהתברר כצ׳יזבורגר עם 2 קציצות, שכבר ראו דבר או שניים בחיים שלהן והיו במרקם של ביסקוויט שחיכה לילה על השולחן, לא ארוז. היו שם גם 2 פרוסות צ׳דר, חרדל וקטשופ, רק מלמעלה, בשילוב עם חמוצים ובצל. אחרי שני ביסים הגרון שלי התחיל לחרוק. יבש לי, הוא זעק, חייב שלוק קולה. וכשנגמרה הקולה עברתי להחליק עם צ’יפסים עתירי רוטב וכשגם הם פסו מן העולם לא נותרה לי ברירה והעברתי את ההמבורגר לגבר-גבר, שזה עתה סיים ביג מק בקוטר של הראש שלו, לא מגזימה.

אני חשה זלזול קולינרי מאת הנהלת מקדונלד’ס הפינלנדית. אני חשה שהם חוללו את מרכיבי ההמבורגר שלי במחולל אקראי שנרכש יד שנייה מצה”ל אחרי מבצע עופרת יצוקה ולפני עמוד ענן. קטשופ וחרדל זה עובד על נקניקיית איקאה. קטשופ וחמוצים זה סטירת לחי לגבולות ההיגיון. 2 פרוסות צ’דר זה אתגר לעיסתי, כי זה כל כך רך שאין לך מושג אם האוכל כבר לעוס היטב ואפשר לבלוע או שזה עדיין בגוש גמיש אחד ומסתובב לך בפה ממקום למקום.

נקודת האור, די במפתיע, הייתה הצ’יפס. אפשר ללכלך על הפינים עד מחר. אוכלים כל היום ליקריץ’, דוחפים הל לכל מאפה, בוהים בזרים בצורה מפחידה. הכל נכון. אבל מודעות לנזקי הנתרן דווקא יש להם. הצ’יפס הגיע בלי מלח כלל (לשם השוואה, בגרמניה זו עילה להוצאה להורג במקום בירייה לעורף), ובטובם נתנו לנו שקית נייר ושקיק מלח: שופכים את המלח והצ’יפס פנימה ומשקשקים. מדליק. אני, בגלל שאני מאוד מודעת תזונתית, ויתרתי על המלח.

ציון: 3, בלחץ.

היום למדתי: מעט מדי שעות אור פוגמות בקולטנים של הלשון לטעים.